אודותוגיניסמוס תנאים וטיפוליםלמקצועניםבלוג וחדשותחנותצור קשר חיפוש

דלת הילדה והברזל (סיפור נרתיק) *

הילדה ודלת הברזל

כמו סיפורים רבים, הסיפור הזה מתחיל כך: פעם הייתה ילדה. היא הייתה חכמה ומאושרת. היא חיה חיים שקטים ופשוטים בכפר הקטן שלה בו היה לה מאוד נוח. היו לה ספרים לקרוא, מוסיקה להכין, וחברים לצחוק איתם. למרות שהיא הייתה מאושרת מאוד היא חלמה לעתים קרובות איך יהיו החיים מחוץ לחומות הכפר שלה. היה קיר אבן סביב הכפר שלה אבל עם הגיל הגיעה הזכות לבוא וללכת והילדה התרגשה לראות את החיים מנקודת מבט אחרת. כשהגיע הזמן, חבריה ומשפחתה צפו כשהיא אורזת את חפציה כדי להתחיל את דרכה. בבוקר בו הייתה אמורה לצאת עלה אור בהיר, מלא תקווה והבטחה. הילדה התרגשה אך גם קצת עצבנית לנסוע אל הלא נודע. זה נתן לה אומץ שהכל בסדר מכיוון שכל כך הרבה אנשים באו והלכו מהכפר בכל יום. היא חיבקה את יקיריה והבטיחה שבקרוב תשלח להם חדשות על האנשים והמקומות החדשים שהיא הולכת לבקר בהם. בתחושה מרירה היא יצאה מהדלת, בראש מורם והחלה ללכת.

היא קפצה דרך העיר עם קפיץ בצעדה, מנופפת ומחייכת לחברים איתה באה במגע. לאט לאט ציוני דרך מוכרים הלכו והתרחבו, אך היא המשיכה בשביל לכיוון החומה. הקיר, שנראה תמיד קטן למרחוק, נעשה גדול יותר ומתנשא למרחוק. היא התחילה לתהות איפה בדיוק יש פתח. הרבה זמן היא לא התקרבה כל כך לקיר ולא זכרה. מוחה הרגיש מעורפל והיא חשה את לבה מתחיל לפעום מהר יותר. הדרך הייתה מרגיעה; זה בטח לוקח אותה ליציאה. מדוע הנתיב הזה יהיה כאן אם לא היה מוצא? היא ניסתה לנמק את לבה המרוץ והמשיכה לחפש קדימה.

לבסוף, היא הייתה קרובה מספיק לקיר כדי לראות. היא התיישבה על הקרקע לרגע כדי לנשום את הנשימה והניחה את חפיסה. הייתה דלת ברזל חסונה למראה, "זה בטח איך אנשים באים והולכים" חשבה. איש מעולם לא הזכיר לפניה דלת. כולם תמיד נראו שבאים והולכים זה הדבר הכי קל בעולם. היא תהתה אם זה צריך מפתח או שהוא פשוט נפתח. "אל תהיה טיפשי!" נזפה בעצמה. "אם זה היה צריך מפתח היה לך אחד! מישהו היה אומר לך! פשוט לך ותפתח אותו! ” לפני שהספיקה לקום ראתה ילדה אחרת הולכת לכיוון הדלת. "אני אראה ואראה איך היא עושה את זה, ואז אעשה מה שהיא עושה". היה עץ סמוך שעליו רכנה כשצפתה. הילדה השנייה הלכה בלי טיפול בעולם. למעשה, היא אפילו לא האטה את צעדיה כשניגשה לדלת. היא התבוננה ביראת כבוד כשהילדה האחרת מפליגה ממש דרך הדלת בלי אפילו להירתע. איך היא עשתה את זה ?! זה נראה די קל אבל כמעט טוב מכדי להיות אמיתי. היא קמה ויישרה את כתפיה. אם אותה בחורה יכולה לעשות את זה, ברור שהיא גם יכולה. כשהתקרבה לדלת תמונות של דלת ברזל כבדה שמנפצות את אצבעותיה ניגנות בראשה. היא תיארה לעצמה שזה מתנגש ולעולם לא מרשה לה לחזור לכפר אם אכן תעבור. החרדה החלה לחנוק את תנועותיה, בטנה הרגישה שמישהו סוחט אותה בידיהם. היה קשר קטן בגבה והיא חשה בראשה קלה. מדוע לדלת זו הייתה השפעה כה מוזרה עליה? מה לא בסדר איתה? היא אילצה את עצמה לשים את ידה על ידית הדלת. היא נרעשה על ידי תחושה חשמלית שעלתה דרך ידה כשניסתה לסובב אותה. היא הניחה את שתי הידיים וניסתה לדחוף אותה לפתוח, אך היא לא זזה. זה שר לה את הידיים והיא הסתובבה ורצה בחזרה לעץ.

היא ניסתה להתארגן מחדש. מה קרה זה עתה ?! אותה בחורה אחרת פשוט צפה דרך הדלת, בעוד שהדלת לא יכולה הייתה להטריד אותה יותר. היא השפילה את מבטה אל ידיה בציפייה לראות אותן מבעבעות מכוויות. עורה נראה רגיל כאילו שום דבר לא קרה! מה לא בסדר איתה? האם קיללו אותה? היא הייתה כל כך נבוכה שהיא לא הצליחה להבין את סוד הדלת ויתרה כל כך בקלות. היא החליטה לישון על זה ולנסות שוב בבוקר. היא התכרבלה מתחת לעץ ונפלה לישון מלא סיוטים.

היא התעוררה לקול ציוצי ציפורים ולצעדים. הילדה מהיום שלפני שעזבה את הכפר הלכה בשביל כשהיא נושאת זר פרחים שקטפה מבחוץ. היא זמזמה ונראתה כל כך חסרת דאגות, זה היה מטריף!

"סלח לי!" היא קראה.

"כן? אני יכול לעזור לך?" הילדה השנייה הציצה אליה.

"בבקשה, ספר לי את הסוד שלך!" היא התחננה והתחילה להרגיש מיואשת.

"איזה סוד?"

“איך עוזבים את הכפר? איך יצאתם ?! איך פותחים את הדלת ?! ”

הילדה השנייה הביטה בה בהבעה מאוד מבולבלת.

"פשוט עברתי" אמרה במבט מוזר על פניה והמשיכה בדרכה.

היא צנחה על העץ. היא טמנה את ראשה בידיה. האם כל זה היה בדיחה אכזרית, איזושהי אובך? האם היא לא נועדה לעזוב? בטנה נחרכה ופניה בערו מבושה. בקרוב המשפחה שלה תצפה לבשורות על כל ההרפתקאות המרגשות שעברה עליה. מה הם היו חושבים כשגילו שהיא אפילו לא יכולה להתחיל? היא בילתה את היום כפוף מתחת לעץ וצפה באנשים באים והולכים. בלילה היא זחלה חזרה לדלת, ולא רצתה שאף אחד יראה אותה מנסה ונכשל שוב שוב. אותו דבר קרה רק שהפעם הדלת נראתה גדולה יותר, מפחידה יותר ואיכשהו נעולה יותר בחוזקה. בכל פעם שהתקרבה אליו היא הייתה פורצת בזיעה, הלב שלה דופק, והבטן מתכרבלת לקשר זעיר. זה לא היה נורמלי. לא משנה כמה אמיצה היא ניסתה להיות היא לא הצליחה לשלוט בדלת. בימים מסוימים אפילו המחשבה על כך החליאה אותה. אז היא ניסתה להוציא זאת מדעתה.

הזמן עבר והילדה גילתה דרכים רבות לבדר את עצמה במגוריה החדשה מתחת לעץ. היה די מעניין לראות את כל המהומה של אנשים שבאים והולכים. היא הכינה אוהל נעים ומילאה אותו בספרים ופרחים. היא ניסתה להיות מאושרת ולקבל את המגרש החדש שלה בחיים. כל מי שניסה להתיידד איתה היא החזיקה באורך זרועות. היא הייתה ידידותית אבל שום דבר מעבר לדיבורים על פני השטח. היא לא ידעה לספר לאנשים על הדלת. היא ידעה שהם לא יבינו, בדיוק כמו הילדה האמונה שהיא ביקשה עזרה. היו לה סיוטים על האופן שבו הילדה הסתכלה עליה, כאילו הייתה משוגעת ויוצאת מראשה. היא לא יכלה לשאת את משפחתה שהביטה בה כך או את חבריה מהכפר. אז היא שמרה על עצמה.

יום אחד, הילדה התיישבה בענפי העץ וקראה ספר וחולמת בהקיץ. היא הרגישה שהעץ רועד והבחינה שילד מטפס למעלה. היא זעקה לעברו כשהגיע לסניף שלה, אבל נראה שזה לא הפריע לו. האם הוא לא יכול היה לומר שהיא מעדיפה בדידות ??? היא לא רצתה לספר לאף אחד על דלת הברזל. הוא התיישב למרות גישתה הלא רצויה ואמר, "אני שומע שיש לך הרבה ספרים טובים, אתה חושב שנוכל לעשות כמה עסקאות? אני יוצא להרפתקה וזקוק למשהו חדש ”. הוא הושיט שקית ספרים שחוקים היטב והם התחילו לדבר. ואז הם התחילו לצחוק. הם סחרו בספרים וקראו בקול ושרו שירים. הילד לא עזב. לילדה לא היה אכפת. היה מאוד נחמד שיש מישהו בסביבה שהצחיק אותה.

הזמן והעונות חלפו. הגשמים הגיעו, השלג הגיע, הפרחים הגיעו, והדלת והילדה נשארו זהים. הצפייה בחברים באים והולכים עם סיפורי הערים שראו, הרעיונות החדשים שלמדו, הפכו את הילדה למלנכוליה. כל השאר השתנו וגדלו והם נתקעו בלי שום תקווה להתקדם. לאחר שמישהו אחר בסביבה העיר מחדש את ההתרגשות לחקור את החיים מחוץ לגבולות הכפר. כמה ימים הילד והילדה היו מעקים את הדלת ומנסים להתקרב אליה. ואז יבואו תקופות ארוכות שבהן הדלת לא טופלה. כל דקה שחלפה הדלת לא נפתרה ונשברה בנפשה של הילדה. זה השאיר אותה ריקה, מעטפת של האני הקודם שלה. הילדה שהתרגשה באותו יום לפני זמן רב נעלמה מזמן. מה היה צריך לעשות? היא מעולם לא שמעה שמישהו אחר נתקל בבעיה זו ולכן חייב להיות משהו לא בסדר איתה. ביסודה היא חשה השפלה ובנטל לאכזב את החברים והמשפחה שלאחר כל הזמן הזה היא לא יכולה לעשות משימה פשוטה שכל בני הכפר יכולים לעשות, ולעשות זאת בקלות. ולא זו בלבד שהיא לא יכלה לעשות זאת אלא נבהלה מכך. לילה אחד רע במיוחד הילד התעורר בה הלם וציפורן בדלת בצרחות אל תוך הלילה. "למה שלא תלך בלעדי ?!" היא השתוללה כשהוא ניגש אליה. “פשוט השאר אותי כאן! לכאן אני שייך. אני תקוע!! אתה לא שייך לכאן! ” היא התמוטטה על הקרקע וחשה את מעט האור האחרון בורח ממנה. הוא התיישב לידה ואמר שהוא רוצה שילכו יחד. הוא לא ידע לגרום לזה לקרות. היא בכתה בפעם המיליון מעל דלת הברזל.

אחרי הרבה מאוד ימים של דמיון קרה משהו שהניע דברים לשינוי. היום היה כמו כל אחר. הילדה מכרה וסחרה ספרים לאנשים שבאים והולכים מהכפר. היא קיבלה ספר חדש ממטייל והתעניינה מיד. זה היה על ילדה שהתקשתה בדלתות. הלב שלה נעצר. האם היא מעיזה להעלות את תקוותיה? זו בטח איזושהי טעות. היא התיישבה מתחת לעץ ושפכה על כל מילה אחת. דמעות התגלגלו על לחייה. כל שורה כאילו הייתה מהראש שלה. דלתות שלא ייפתחו. עֶצֶב. כְּאֵב. בידוד. קִפּאוֹן. אבל אז .... מקווה? תקווה הייתה מושג זר מבחינתה. הספר פירט ילדה שנלחמה גם בשדי דלת. היא לא יכלה לכבוש את הדלת בכוחות עצמה אלא קיבלה עזרה והביסה אותה. ניצח את זה?!? זה היה אפשרי? מי עזר לה? הספר כינה אותם "שומרי הדלתות". האם זה היה אמיתי? האם שומרי הדלתות האלה באמת יכולים לעזור?

בפחד ובהתרגשות היא הראתה את הספר לילד. זה היה כאילו משהו בתוכה עבר. הוא נראה מעוניין אך ספקן, האם זו רק יצירת בדיה? האם זה היה אמיתי? נראה שהם צריכים לקבל החלטה. בחרו את בטיחות העץ ושכחו את החיים מחוץ לכפר או החליטו אחת ולתמיד לנצח את הדלת. בטיחות העץ הפכה לאחיזת חנק; בטוח אך מחניק. די היה מספיק, הם החליטו לשלוח אחר שומרי הדלתות. הנערה החליטה שהדמיון משתק יותר מהפחד. אז יהיה צריך להתמודד עם הפחד כדי להגיע לשינוי.

שומרי הדלתות שלחו הודעה שהם יבואו. הילדה הייתה הכי מודאגת שהייתה אי פעם. מה אם היא תיכשל? מה אם פתיחת הדלת תפגע מעבר למה שהיא יכולה לשאת? לבסוף, ביום הגעתם הפחדים של הבנות הושלו. בביטחון טוב הם הרגיעו שאחרים סובלים כמוה וכי גם היא יכולה לעבור את זה. הם יכולים ללמד אותה לפתוח אותה אם היא תלווה בהנחיותיהם. ואז היא תהיה חופשייה.

בנחישות הם התחילו לעבוד, השומרים לימדו אותה את הדרכים לשלוט בדלת. מדבר איתה דרך הפחדים שלה ומניע אותה להמשיך. עם כל ניצחון קטן הילדה החלה לחוש את השרשראות על לבה מתרופפות. בתוך כמה ימים הדלת לא נראתה כל כך מאיימת. לבסוף היא הייתה מוכנה לעבור לצד השני. השומרים אמרו לה פשוט לעבור. הם אמרו לסמוך ופשוט לעשות את זה. היא נשמה עמוק והלכה בלי לנדוד. כשהתקרבה לסף קרה משהו מופלא: דלת הברזל הכבדה הפכה למנהרה פתוחה! היא מצמצה. זו עדיין הייתה מנהרה! לא הייתה שום דלת באופק! היא יכלה לראות הרים, נהר ושדה של פרחי בר בצד השני, ומזלג בכביש ושלטים המכוונים לכיוונים רבים ושונים. לאן נעלמה הדלת ?! היא פנתה בהתרגשות לעבר השומרים. אולי זה היה קסם.

הם חייכו. תמיד הייתה זו מנהרה אבל היא תמיד ראתה דלת. זה לא הפך את הדלת לאמיתית פחות, אבל עובדת העניין הייתה עכשיו זו מנהרה הניתנת לניתוח בקלות והיא יכלה לראות זאת כך. היא ידעה ללא צל של ספק ללא שומרי הדלתות לעולם לא הייתה מצליחה לפתוח את מוחה וללמד את עיניה לראות את האמת. "איך אני יכול להודות לך?!" היא בכתה וחיבקה אותם. הם צחקו ואמרו לה לצאת להרפתקאות ולתת לכל בחורה אחרת שיכולה להיות מונחת על ידי דלת לדעת שיש תקווה. הם נתנו לה שרשרת עם מפתח עליה כמתנה יוצאת ותזכורת שיש לה את המפתח ל"דלת ". שומרי הדלתות ארזו את כלי העבודה שלהם ופנו לעזור לילדה אחרת שחיכתה להשתחרר מהכלא שיצרה דלתה.

גלי שמחה טריים שמעולם לא חשבה שתחוש שוב מבעבעים בתוכה. היא רצה לעץ שם חיכה הילד ותפסה את ידו. "סוף סוף אנחנו חופשיים ללכת!" הכריזה. הם עזבו את הכפר ומעולם לא הביטו אחורה *.

הסוף

מאת C. Berry (יולי 2014)

* התוצאות עשויות להשתנות מאדם לאדם