אודותוגיניסמוס תנאים וטיפוליםלמקצועניםבלוג וחדשותחנותצור קשרחיפוש

קראתי את ההמלצות * ...

אני בן 37 ​​והשתחררתי זה עתה מכבלי מחלה לכל החיים שלא היה לי שם עד לפני כמה שנים.

בגיל 15 ניסיתי להשתמש בטמפון; כמו החבר הכי טוב שלי, נכשלתי בניסיון הראשון. בניגוד לחברתי הטובה, המשכתי להיכשל עוד 22 שנה. בגיל 17 ניסיתי לקיים יחסי מין. שוב, הרגשתי "חזק מדי", כמו שחברתי הטובה אמרה שגם היא עשתה זאת. שוב, היא עברה את זה במהירות. מעולם לא עשיתי זאת. נבוך מדי מכדי להודות שלא נכנסתי לאישה כמו כולם, שיקרתי, שיחקתי במהלך 'שיחת ילדות' ובדתי לעצמי דימוי שאפילו התחלתי לקנות. יצא לי טוב מאוד לשקר לכולם כולל אותי. "בפעם הבאה," הבנתי, "זה יעבוד." לא פגשתי את הבחור הנכון, לא הייתי במצב הנפש הנכון וכו '. שתיתי יותר ויותר אלכוהול בתקווה שאלך יהיה קהה מספיק כדי שאוכל לקיים יחסי מין. לא יכולתי.

התירוצים הצטברו, וסבלתי מזה אחר זה מערכת יחסים שבורה. מעולם לא סיפרתי לאיש מהבחורים מה לא בסדר איתי, גם אחרי שהבנתי לבד שיש לי וגיניסמוס. אי אפשר היה למצוא את המילים, בין השאר משום שאמירתן תהפוך אותה לממשית. כל הזמן קיוויתי שהבעיה תיעלם קסם, שאיכשהו דמיינתי אותה. התרעמתי על גופי, שנאתי שהוא לכד אותי, בגד בי, עבד נגדי במקום איתי. שנאתי את עצמי שלא היה לי כוח פשוט להתגבר על זה, "להירגע" כמו שאמרו לי הרופאים.

רופאי הנשים הראשונים שביקרתי גרמו לי להרגיש מגוחכת. איש מהם לא אבחן אצלי נרתיק. אחד מהם צחק עלי. לבסוף מצאתי רופא רחום, אבל אני אמרתי לו מה יש לי, לא להפך. ואפילו נראה שהוא חושב שאצליח להתגבר על ידי ללמוד להירגע. הוא שלח אותי הביתה עם כדורים ומרחיבים נגד חרדה, ולמותר לציין שזה חסר תועלת.

ניסיתי הכל: פסיכותרפיה, קלטות, טכניקות הרפיה, קבוצות צ'ט של הנרתיק. נראה שזה רק מחמיר אם זה אפשרי. בכל פעם שניסיתי להכניס משהו, הייתי חווה התקף פאניקה קשה, עם הזעות, טלטולים, וכמעט הייתי מאפיל. אף פעם לא התקרבתי להצליח. גיליתי את המרכז לטיפול בנשים באופן מקוון אך לא האמנתי שהוא יעבוד בשבילי. קראתי את המלצות והגיע למסקנה שאף אחת מהנשים שנרפאו לא יכלה לסבול מאותו דבר כמוני. התפטרתי ממציאות הדברים: שתמיד תהיה לי את הבעיה הזו, שהיא חשוכת מרפא, שהמקרה שלי כל כך קשה שלעולם לא ניתן יהיה "לחדור", כביכול ... בכיתי פעם אחת ארוכה ואחרונה על זה האחרון שָׁנָה. זה היה שיאו של שני עשורים של בכי. הבושה, הכעס, המבוכה, הבדידות, הניכור, כולם כאילו התפוצצו בתוכי.

כשוויתרתי על התקווה זה כשסוף סוף עשיתי את הצעד שהייתי צריך לעשות. כשלא נותר מה להפסיד, הזכרתי לעצמי את אמירת הזן "קפיצה והרשת יופיעו." קפצתי, ולמרבה הפלא, הרשת הופיעה בצורה של דוקטור דיצה וד"ר רוס.

נרשמתי ל תוכנית בת שבועיים. הימים הראשונים היו כל כך קשים עבורי. ה"שדים "שלי המשיכו לנסות להשתלט על גופי ולשתף את התהליך. ד"ר. דיצה ורוס לא נתן להם. בכל פעם שהשדים הגיעו, הם גרמו להם בכעס לעזוב. עדיין לא הייתי מספיק חזק כדי להילחם בשדים בעצמי, כי השדים האלה הפכו לחלק ממי שאני. יש נחמה במה שמוכר, גם כשהמוכר נורא. הייתי אסיר תודה מאוד דיצה ורוס על שנלחם בהם למעני, מפחיד כפי שהיה.

אחרי יומיים בלבד הייתי מספיק חזק כדי להדוף את השדים בעצמי. פשוט לא האמנתי. בסוף השבוע הראשון כבר לא ראיתי את הפחדים שלי כשדים; ראיתי בהם ילדים קטנים ומטופשים שחושבים שהם יודעים הכי טוב ורוצים לנהל את ההצגה, ושצריך לחייך אליהם ולהיזכר במי שאחראי: אני! האמיתי, הבריא, אני!

התקדמתי מאוד מדי יום ועברתי מלהיות בטוח שאהיה הכישלון הראשון שלהם, ולהצלחה מהירה. השארתי את התוכנית בריפוי.

אתה תהיה מופתע ממה שגופך יכול לעשות, כמה מהר הוא מסתגל למציאות חדשה, ועד כמה המוח והגוף שלך מוכנים לבצע את השינוי הזה. ברגע שתגיע ל"צד השני ", לעולם לא תיסוג. סמכו על עצמכם, סמכו על גופכם וסמכו דוקטור דיצה וד"ר רוס. עשיתי ובסופו של דבר נתתי לעצמי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל בחיים האלה *.

- י

* התוצאות עשויות להשתנות מאדם לאדם